הכל התחיל באחת מארוחות הצהריים, בסמינר עם דיוויד שפרד (נשיא -ABNLP אחד הגופים הגדולים בעולם בתחום ה NLP- ). באותה ארוחת צהרים, דיברנו על דרכים להמחיש שהבלתי אפשרי אפשרי. דיוויד נתן דוגמא שאם שני אנשים מחזיקים מוט ברזל של בניין בעובי 8 מ"מ ומצמידים אותו לצוואר שלהם, בטח נראה להם בלתי אפשרי, להתקדם אחד כלפי השני.

הסתכלתי עליו והבנתי שהוא מתכוון שהם מתקדמים אחד אל השני ובעזרת הצוואר הם מעקמים את המוט. זה באמת נראה לי לא אפשרי.

העניין הוא שהמוטות האלה שמחזקים את הבטון, מיוצרים עבור בנייה ומתוכננים להיות חזקים, קשה מאוד לכופף אותם וכשהוא סיפר ששמים אותם בצוואר, מעל עצם הבריח ועם המקום הרך של הצוואר בקצה אחד והקצה השני בצוואר של מישהו אחר, מתקדמים זה לכיוון זה ורק בעזרת הצוואר המוט מתכופף, אני הרמתי גבה.

קחו רגע את יד שמאל שלכם (יד ימין בטח מחזיקה העכבר) ותלחצו טיפה בנקודה שמתחת לצוואר ומעל עצמות הבריח- מיד תרגישו מחנק.

ספק מאמינים ספק לא מאמינים שאלנו: "תוכל להדגים לנו את זה? שור, נו פרובלם! (אמר בנימוס בריטי) רק צריך להביא מוטות ברזל מבניין. ונכופף עם הצוואר?" רצינו לוודא "כן, תביאו מוטות נעשה את זה ביום האחרון לסדנה".

בסוף הפסקת האוכל, כל הקבוצה כבר ידעה שביום האחרון הולכת להיות הפתעה, מתקשים להאמין שזה אמיתי…עברו יומיים ואחת התלמידות הביאה מוטות בניין, כשראינו את המוטות, זה נראה אפילו פחות אפשרי, מצחיק שאתה יודע שמשהו אפשרי, אנשים אומרים לך שזה אפשרי ובכל זאת אתה בטוח שזה מעבר לגבול היכולת שלך.

היום האחרון הגיע, באוויר התחילו לרוץ בדיחות בסגנון: תכין את הצוואר שלך, היום יש תפריט שפודים מיוחד, שמעתי שברזל זה מאוד בריא, היום אתה יכול לוותר על לקחת ברזל (ויטמין)… ועוד…

(מדהים איך שפחד ושנינות יכולים ללכת יחד).

היום עובר, המוטות מונחים להם בפינת החדר וכל מבט בהם מזכיר היום זה היום והנה מגיע אחר-הצהרים עם הודעה מפתיעה: אלונה יוגב, מי שהפיקה את הקורס מודיעה שעקב חוסר זמן, לא נכופף את מוטות הברזל,

בעוד חודשיים דיווד מגיע שוב לארץ ואז נעשה זאת.

"כן בטח", אני שומע קולות של אנשים מהקבוצה, "בטח בעוד חודשיים", "מכירים את זה",

"דרך אלגנטית להתחמק, הרי ברור שזה בלתי אפשרי לכופף מוט ברזל עם הצוואר".

עוברים חודשיים, דיווד מעביר בארץ סדנת תרפיית קו זמן לניקוי משקעים רגשיים

ופריצות דרך. גם הפעם המוטות מחכים ליום האחרון…

יום לפני היום האחרון אלונה שואלת אותי אם אני יכול לבוא למחרת ב-07:00 בבוקר כדי שדיווד ילמד אותנו להדגים לפני כולם.

06:50 בבוקר. אני, המנקה והרבה שקט בבית ציוני אמריקה. אני רגיל לראות את המקום עמוס באנשים, אירועים כנסים יש לי כמה דקות לחשוב על הכוח של האמונה ועל הכוח ההרסני שיש לאמונה מגבילה.

את השקט קוטעים קולות הצעדים של דיווד ואלונה שנכנסים וניגשים ל"עבודה". דיוויד מסביר לי שהמוטות בארץ שונים מהמוטות בלונדון.

אם ייצא לכם להסתכל על ברזלי בניין, תוכלו לשים לב שיש פסים קטנים אלכסוניים לאורך כל הברזל. דויד אומר שהוא רוצה בעצמו לבדוק לפני שהוא מלמד אותנו, אני מבין שגם עבורו זאת חוויה ראשונה עם מוטות מהסוג הזה.

הוא לוקח מפית חד פעמית, מניח על הצוואר, מייצב את המוט, כשצד אחד בצוואר מתחת לגרוגרת והצד השני צמוד לקיר.

דקה של ריכוז… הוא מתקדם אל הקיר ו… המוט מתעקם כמו פלסטלינה!

אני ואלונה מסתכלים על המוט שקיבל צורת פרסה וחיוך נפרש על השפתיים. ראינו שזה כן אפשרי.

כן. אפשרי עבור דיויד. אבל מה איתנו?

דיוויד גם עשה זאת מול הקיר, אני עושה מול אלונה, המוח ישר עושה השוואה פשוטה: הצוואר של אלונה מול קיר ומגיע למסקנה שקיר יותר חזק אנחנו עומדים אחד מול השני, אני מרגיש את מוט הברזל מתחת לגרוגרת שלי,

הקצה השני ממול בצוואר של אלונה ועכשיו זה גם עניין של לסמוך על האדם שממול, לסמוך עליו שיתקדם לעברי, ברגע בו ניתן האות.

אני מסתכל על המוט ומקשיב לדיווד שמנחה אותנו איך לדמיין שהמוט רך ואיך לראות את המטרה מול העיניים, להתרכז בתוצאה הרצויה ולדעת שמתחילים ללכת קדימה ועוצרים רק כשמגיעים למטרה.

עכשיו שאני כותב שורות אלו אני חושב למה זה דומה בחיים?

איזה עוד "ברזלים" יש לי לעקם בחיים שלי, איזה עוד "מוטות" יש לכם בחיים שלכם?

דברים שנראים לכאורה בלתי אפשריים עבורכם, אולי אפילו ראיתם מישהו אחר עושה זאת אבל לכם זה עדיין נראה רחוק מלהיות אפשרי.

מסתבר שאם בונים דרך מתאימה או לומדים ממישהו שהצליח לעשות את זה, אם מחזקים את האמונה ופועלים, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי.