קרה לכם שהילד/ הילדה שלכם חזרו הביתה עצובים/ כועסים מביה"ס והרגשתם יחד איתם תסכול גדול?
קרה לכם שניסיתם לשוחח עם דמות במערכת החינוך והרמתם ידיים?
קורה לכם שאתם נזכרים כהורים בתקופה שאתם הייתם בביה"ס ואתם מרגישים שאין שינוי?
אני עובדת שנים רבות במערכת החינוך ופוגשת מורים, הורים ותלמידים בסיטואציות שונות של חינוך, למידה מקצועית, שיחות בימי הורים ומול קשיים של מורה מול תלמיד מסוים או של תלמיד מול מורה.
לאחר מפגש מחזור של כיתתי מביה"ס היסודי גיליתי שכבר אז היה בי הייעוד להוביל לשינוי בתחום החינוכי. חלק מחבריי מתקופה זו, הזכירו לי את ההתמודדות שלי כתלמידה מול מורים ומולם כחבריי לכיתה.
התגלית הגדולה ביותר שלי היא העובדה שאם לרגע נחשוב הרי היינו כולנו תלמידים בשלב מסוים בחיינו וצברנו בתקופת זמן זו חוויות. חלקנו הורים כעת או בעבר לילדים במערכת החינוך ויש מאתנו את אלו שבעתיד הקרוב או הרחוק ישלחו את ילדיהם למערכת החינוך. ואני ובטח כמוני יש לא מעט שעברו את כל המעגלים בחיים- מעגל התלמיד, ההורה והמורה.
אני שואלת את עצמי האם יש לכולם חלום דומה? ?
והתשובה שעולה בראשי בצורה ברורה היא- כן.
כולנו רוצים להצליח! המורה רוצה שתלמידיו יצליחו וילמדו ממנו, התלמיד רוצה להצליח ולהרגיש טוב במסגרת הלימודית וההורה ללא ספק רוצה הצלחה לילדיו ושירגישו טוב בתוך מערכת החינוך.
אם כך , איך יתכן שיש חלום משותף ואין שיתוף פעולה בין הגורמים השונים?
הסיבה בעיני היא, שכפי שבחיים קל לנו לצפות לשינוי מהצד השני כך גם ביחס למערכת החינוך- התלמיד מצפה שהמורה ישתנה, ההורה מצפה שילדיו ישתנו או המורים והמורה מצפה שישנו את תנאי העבודה או שההורה ישנה את דרך הטיפול בבנו או שהתלמיד ישתנה ביחסו ללמידה.
האם לא יותר פשוט להתבונן בעצמך ולראות מה אני כמורה, תלמיד, הורה יכול לשנות כדי שיווצר שינוי.
האם המתנה לשינוי אינה מייגעת וגוררת אותנו לפעמים להמתנה אינסופית בעוד אנחנו יכולים להחליט ולבצע את השינוי בעצמנו.
רוצה לשתף בעבודה עם אחד מתלמידי-
תלמיד כיתה יא', בשנה שעברה נהג להמר עד השעות המאוחרות של הלילה ולכן לא התעורר בבקרים. הוריו החליטו להעביר את חדרו למרתף הבית ובכל פעם שלא הגיע לביה"ס היו מנתקים לו את קו הטלפון האישי שלו אך אף פעם לא שוחחו אתו ובדקו אתו מהן רצונותיו. מבחינתו חש שהם ומערכת החינוך כופים עליו את רצונם ומצפים ממנו לשינוי. ככל שהסנקציות גברו כך התנהגותו הפכה קיצונית.
כל שיחה של צוות ביה"ס עם ההורים הסתיימה בכעס ובטענה שצוות ביה"ס הבטיח עזרה צמודה כאשר נרשם לביה"ס ולא כך הדבר.
באמצע שנה שעברה כל ציוניו של התלמיד היו משלושים ומטה.
כמורה החלטתי לאחר שיחה של הקשה וחזרה על דבריו כדי לוודא שהבנתי אותו שאני מאפשרת לתלמיד להיכנס גם באיחור ואינני מציינת במשוב שהוא מאחר אלא רק ביומן המורה האישי שלי. כמו כן, החלטתי שבכל פעם שיעבור שבוע שלם שהוא מגיע לכל השעורים גם באיחור אני והוא משוחחים.
בשיחות עלו חלומותיו לצד קשייו מול דמויות סמכותיות כולל הוריו- היה ברור לי שכדי שיווצר שינוי עלי ליצור את השינוי מצידי ולחכות בסבלנות לשינוי מצידו.
בכל פעם שהמתנתי לו למפגש או שעה פרטנית(גם כשבאתי במיוחד רק עבורו) והוא לא הגיע לא כעסתי רק הבעתי אכזבה ממקום של רצון לעזור לו. שמתי את עצמי בצד והוא ורק הוא היה העיקר !
ככל שעבר הזמן השינוי הענק והתגובות השונות מצידי יצרו אצלו שינוי שהביא לשינוי מול הוריו ומול מערכת החינוך.
היום בנקודות משבר הוא יודע לגשת אלי ולא בורח כפי שנהג בעבר.
הלוואי שנוכל הורים, מורים ותלמידים לחבור יחד ולהוביל לשינוי ! !
מאת תמי זלכה NLP לילדים